בגוף ראשון ובכנות הוא מספר על ילדותו בבית דל באמצעים אך עשיר בתורה, ועל הבחירה המפתיעה לעזוב את הישיבה החרדית לטובת שירות צבאי מאתגר בסיירת גבעתי. מתאר את הנחישות שהפכה אותו ללוחם ולמדריך לוחמה בטרור, נזכר בפיגוע בבית משפחת גביש שבו הסתער לתוך הבית וחיסל את המחבל, פורס את שיטתו החינוכית כראש מכינה קדם-צבאית, ואת הדרך שבה היכולות שלו כלוחם ומחנך סייעו לו בבית הדין.

עם פרוץ המלחמה, ולמרות שכבר היה פטור ממילואים, התגייס הרב זרביב ללחימה ברצועת עזה. לאחר כמה חודשי לחימה הפך לנהג דחפור, ולקח חלק בקרבות של חטיבת גבעתי, שבה מפקדי השטח בנו תורת לחימה חדשה ופורצת דרך, שהצילה חיי חיילים רבים ודחקה את האויב אל הקצה. הכוח הקטן והיצירתי הרס את השכונות שצה"ל נאלץ לכבוש שוב ושוב, הסיר את האיום באופן סופי ושימש השראה לשאר יחידות צה"ל.

המעבר משדה הקרב לתא הנהג הציב את הרב זרביב דווקא בקו הראשון של החזית. פעם אחר פעם הוא ניצל מטילים שחלפו במרחק זעיר ממנו, וממטעני נפץ שהתפוצצו בטווח אפס. בספר הוא מספר גם על הקשיים הפיזיים והנפשיים, על הרוח הגדולה שפגש אצל הלוחמים ואצל משפחותיהם, ועל המפגשים הרבים עם משפחות שכולות שנכנסו לו עמוק ללב.

במקביל, הפך הרב זרביב לחלק ממפעל ההסברה וחיזוק רוח הלחימה. בחזית, הניסיון שלו והמסירות בתוך האבק והעבודה הבלתי נגמרת למרות גילו, נתנו השראה לשאר הלוחמים. ולא פחות חשוב, הסרטונים שצילם מהשטח התפשטו כאש בשדה קוצים, וסייעו להרים את רוח העם ולהוסיף בעורף רוח לחימה ונחישות להמשיך בלי הפסקה, עד הניצחון.

הנחתי שזה יהיה דומה למבצעים שכבר השתתפתי בהם: לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. זה בטח יימשך חודש, אולי חודש וחצי, ואז אוכל לחזור לשגרה. לא עלה על דעתי שאני עומד לעזוב את השגרה למשך שנתיים ויותר.